סיפורו של יאיר פרג'ון

הגענו לקו בדרום רמת הגולן חודש לפני המלחמה. הגדוד שלנו, גדוד 50 של הנחל המוצנח, ישב באל על וכל בוקר יצאנו לפתוח את הציר.
כבר בערב ראש השנה קבלנו תדריכים על שינויים בקו הסורי. כל כמה ימים המ"פ היה מציג לנו תצלום אויר של כוחות סורים בפריסה. התייחסנו לזה כמו לסיפור מעניין. מה באמת? ככה זה נראה?
בערב יום הכיפורים היתה תפילה במחנה אל על. בני חנני, המ"פ היה חזן. לא אכלתי ולא שתיתי, צמתי באדיקות. אחרים ניגנו בגיטרה, אכלו שימורים. ובני חנני בפנים, אמר את התפילה ברוב כוונה. אני זוכר אותו מתפלל בעיניים עצומות, מזיע.
למחרת, ביום כיפור, יצאנו מוקדם לסיור פתיחת ציר. ליד הגדר, בצד הסורי ראינו עדר בקר עם יותר מרועה אחד. הגשש אמר שזה חשוד והציע לפתוח באש. לא אישרו לנו. המשכנו את הסיור. 15 ק"מ הליכה רגלית. עם הפסקה לשתיה קלה למרות הצום, בפקודה!
כשחזרנו לאל על, אמרו לנו שיש כוננות גדולה מאד. וצריך להשאר רתומים לציוד. הרגשנו באויר את המתח. ישבנו על הסלעים, לא דברנו אחד עם השני, חיכנו.
באותה שעה, יצא נגמ"ש של המחלקה שלנו עם 5 לוחמים לתל סאקי, לתצפית קדמית. התל הזה תוחזק בדרך-כלל רק בלילה. ועכשו נשלחו אליו אנשים ביום, בשל המצב…
אז התחילה המלחמה. כל מי שהיה בסביבה שעט לתוך הבונקר. היה צפוף, מחניק וחם, ואני הרי צמתי. החושך ירד היתה הפוגה בהפגזה. קיבלנו פקודה להתפזר מסביב למחנה כי יש חשש שכוחות סוריים כבר נמצאים באיזור.
אחרי זמן מה יצאנו שני נגמ"שים, כדי לחלץ את החמישייה בתל סאקי. אני ישבתי בזחל"ם השני. בהמשך הדרך הגיעה מהתל הצעה לעצור ולשכב על הכביש במחסום אנטי טנקי.
במהלך הלילה היו אירועים נוספים שמהם השתמע חד משמעית: אין שום דבר ישראלי שלם בשטח. כל מה שזז – הוא סורי! קשר עם יה-יה המג"ד הורה בעקשנות להמשיך להתקדם צפונה לעבר התל. לפנות את אנשי התל עם הפצועים ולסגת. אם אין אפשרות לסגת אז – לתגבר את התל.
השחר האיר. עלינו לנגמ"שים, התחלנו לנסוע. הנגמ"ש הראשון היה במרחק 150 מ' לפנינו. לא ראינו שום דבר. הנוף היה חד-גוני של קוצים ובזלת. והתל, במרחק שניים-שלושה ק"מ מאיתנו. לא גבוה במיוחד, אבל בולט. כל הזמן ראינו את האחוריים של הנגמ"ש שלפנינו. הנגמ"ש הזה הגיע לנקודת גובה מסוימת, מעין קו פרשת מים, ופתאום, כמו להבת גפרור, נדלק בבת אחת. להבה עצומה עלתה ממנו. הסמל נתן פקודה לנהג, לזוז הצידה לדרך עפר. אבל הנהג לא הגיב. הוא נפגע מכדור, נפל על ההגה, ורגלו על הגז.
בעצם נכנסנו לתוך מתחם סורי. היתה אש חזקה, וכבר ראיתי סורים קופצים מהשדה. אלה היו שניות גורליות של מלכודת. הנגמ"ש שלנו המשיך בנסיעה מהירה, ישר לתוך האחוריים של הנגמ"ש שהיה לפנינו. חבטה, שריקות כדורים מכל הכיוונים. הסמל צועק: קפוץ ותפוס מחסה! היה תור ליד הדלת האחורית, אז התקדמתי לדלת הנהג. איכשהו הצלחתי לעבור בין גופתו לקירות הנגמ"ש, נפלתי החוצה ודהרתי כמה שיותר רחוק, לפני שהנגמ"ש יתפוצץ. מסביב הסורים ירו, עוד שמעתי צלילים של עוזי… ופתאום קולות העוזי נפסקו. היה מוזר שלא היו צלילי נשק שלנו. נפצעתי בעורפי התחלתי להרגיש טישטוש. היה שקט מסביב. כבר לא היה איכפת לי מכלום, רק רציתי לשקוע לשקוע…
את הסיפור סיפר לנו יאיר פרג'ון שלמד עם אבנר במקווה ישראל. יחד התגייסו לנחל המוצנח ויחד יצאו לחלץ את חבריהם הנצורים. וכמו שאומר יאיר:
היתה לנו משימה להציל חמישה אנשים. בשביל זה נדפקו שני זחל"מים, 14 איש. זה מה שהצבא מחנך, להציל. 14 הרוגים, בשביל חמישה. ורק אני חי.
עברו 29 שנים מאז אבנר אינו איתנו. אבנר, אחיינו, גדל וגם הוא כבר חייל, עם נעליים גבוהות וכומתה אדומה. ורק השלום, רק השלום מתבושש להגיע!