יום הזיכרון תשס"ד (דברים לזכרו של אבנר פולטהיים ז"ל)

אני פונה אילך שם למעלה. אני יודע שאתה לא מכיר אותי, ולמען האמת גם אני לא מכיר אותך. לא התגייסנו ביחד, לא למדנו ביחד, לא גדלנו זה לצד זה בבית סבא וסבתא וגם לא הייתי איתך שם, כשזה קרה…
לכולם מסביבי יש זיכרונות ממשיים ממך. הם זוכרים את חיוכך היפה, אופייך החם, הם יודעים מה אהבת לארוחת בוקר ואם יש דברים שאתה רגיש להם.

אתה יודע, גם אני גדלתי בשדה אילן. גם אני למדתי בבית הספר האזורי, גם אני התגייסתי לצבא, גם לי יש כומתה אדומה וגם לי קוראים אבנר פולטהיים.

אני לא מבין איך זה יכול להיות שאני לא הכרתי אותך, ובכל זאת אני מרגיש שהחלטותיי ופעולותיי מושפעות בצורה זו אחרת ממך, ממה שעשית או ממה שהיית עושה.

אני מנסה להבין את הצורך שקיים בי להדמות לך, את הרצון לשמוע שוב ושוב כמה אני דומה לך, או לפחות מזכיר אותך.
אני זוכר שעד גיל 12 בערך היה לי צורך ממשי לחפש אותך. הייתי מוצא את עצמי הולך ברחוב אחרי אנשים שהיו נראים דומים לתמונות וחושב שאולי… מי יודע… נסים קוראים…

הרבה אנשים אמרו לי שלא טוב להיקרא על שם אדם שמת. לא רציתי לשמוע על כך. היה לי צורך ורצון עמוק להיקרא בדיוק בשם שלך, ללא תוספת או חוסרים. כאילו רציתי להיות אתה.

לא הרגשתי בזאת איזו שהיא נטילת זהות, אלא ממש תחושת גאווה בקירבה המיוחדת שנוצרה בינינו.

אומרים ששמו של אדם הוא תוכן נשמתו, פנימיות ייעודו בעולם. אתה מבין, יש בינינו קירבה ומשותף הרבה מעבר ממה שנוכל להבין אי פעם.

תמיד היית בשבילי הדוד הגדול. החייל, הצנחן, בעל הבלורית והקומה הגבוהה. אני הייתי האחיין הקטן שאולי קצת דומה או קצת רוצה להידמות. ואז פתאום קרה דבר שלא הייתי מוכן לו, עברתי אותך.

אתה נהיית הדוד הקטן ואני האחיין הגדול.
תמיד פחדתי מהגיל הנצחי שלך, תשע עשרה וחצי, וגם אותו עברתי. אפילו התחתנתי, וסבא וסבתא היו, ומאוד התרגשו, ואני זוכר שישר חשבתי, בטח הם תוהים: למה הוא לא פה? ואיפה אתה עכשיו?

פעמים בשנה אנחנו הולכים לקבר שלך, עומדים שם כל המשפחה, סבא וסבתא עומדים כלא מאמינים, לא תופסים שעברו כל כך הרבה שנים.

ואני שם נותן לעיני לנדוד בין סבא לסבתא המחובקים, לבין אבא שעומד לידי ומשם למצבה. ושם חקוק באבן ובאותיות ברורות שמנו המלא.
אולי התגובה הטבעית צריכה להיות סלידה, פחד מכך שתמיד מאחורי שמי מוסיפים ז"ל. אבל אני כל כך גאה בכך, גאה שהורי החליט לשזור את חיי בחייך באופן קצת יותר עמוק.

שמי הוא אבנר פולטהיים. אני קרוי על שמו של דודי שנפל בקרבות הבלימה ברמת הגולן בדרכו לחלץ את חבריו המכותרים בתל סאקי.
מדינת ישראל רוויה לצערנו באנשים שקרויים על שמם של אחרים ורוויה גם כן במשפחות שכולות וחברים כואבים.
אני מדבר בשם עצמי למרות שברור לי שרבים מרגישים כמוני. מלחמות ישראל הותירו אחריהם אנשים פגועים אך עם זאת מלאי תחושת גאווה. גאווה על כך שהם חלק ממדינה שכזאת, שייכים לעם שכזה, על כך שהם ממשיכי דרכם של אלה שהלכו.
אותם אלו שהיה להם הרוח והאומץ להמשיך להילחם ואף להקריב את גופם למען חבריהם ולמען משפחותיהם.

מי ייתן ונזכה כולנו להמשיך את דרכם של אבנר ושל חבריו, הן בסיפורים והן במעשים, וניתן את מרב כוחותינו לחנך על פי דרכם.

דברים שנכתבו על ידי אבנר (אחיינו של אבנר פולטהיים ז"ל) ונאמרו בבית הכנסת במקוה ישראל בעת הסרת הלוט מלוחות מידע, שנתרמו על ידי בני המחזור ומשפחת פולטהיים.

לזיכרו של אבנר פולטהיים ז"ל.