לזכרם של לוחמי פלוגה א' גדוד 50

לזכרם של לוחמי פלוגה א' גדוד 50

יום כיפור – שבת – שישי לאוקטובר 1973 – שעה שתיים בצהריים, אל-על רמת הגולן.
מטח כבד של עשרות פגזי תותחים, ניתך על מפקדת גדוד 50, ועל חיילי פלוגה א' היושבים בבסיס באל-על. חלק מחיילי הפלוגה – מחלקה אחת – יושבים עם יוסי גור במוצב 116 הרחק צפונה מאיתנו על הגבול. כיתת תצפית בפיקודו של מנחם אנסבכר שנשלחה עם שחר, יושבת במרומי תל-סאקי, יושבת וצופה מזרחה אל האויב.
יום כיפור – שבת – שישי לאוקטובר 1973 – שעה שתיים בצהריים… היום הפך ללילה.
ענני האבק ותמרות עשן הפגזים מכסים את עין השמש. ריח חריף של אבק שריפה נישא באויר. מבנים קורסים, גגות מתעופפים.
יום קרב קצר?… או שמא מלחמה??
יחד יושבים אנו כל חיילי הפלוגה ומפקדיה בבונקר הלוחמים באל-על, מחכים להפוגה בהפגזה. אי הוודאות גדולה, אך בליבנו אין פחד.
במהלך ההפגזה ובהפוגה שאחריה נוצר הקשר המיוחל עם יוסי במוצב 116 ועם מנחם וחייליו בכיתת התצפית בתל-סאקי. גם הם מופגזים קשות, אך מחזיקים מעמד.
כל החזית של דרום רמת הגולן מחזיקה מעמד בשעות הראשונות. שעות בהן ההרגשה עדיין טובה, שעות בהן חשים אנו – חיילי הנח"ל המוצנח כוח ובטחון, שעות בהן משוכנעים אנו שיום קרב קצר לפנינו, ושתוך מספר שעות ייגמר העיניין.
אך ככל שחולפות השעות, הולכת ומתבהרת האמת המרה. יום הקרב הקצר הולך והופך למלחמה קשה ואכזרית, מלחמה שאת תוצאותיה הנוראות כלל לא העזנו ולא יכולנו לשער.
בלילה יוצא נגמ"ש ראשון בפיקודו של בני חנני להציב מארב לסורים הקרבים, במבואותיו הצפוניים של מושב רמת מגשימים. חיילי הפלוגה, בני גרעיני הנח"ל, שאין מילים בפי לתאר את האהבה ואחוות הלוחמים שביניהם, נאבקים מי מהם יעלה לנגמ"ש, להגן על הציר מפני האויב המתקרב.
יום ראשון – לפנות בוקר – שביעי לאוקטובר 1973. ערפל שדה הקרב בגד בנו והמועקה בלב כבדה מנשוא. כיתת התצפית בתל-סאקי לכודה, הנגמ"ש פגוע, רוני – ההרוג הראשון של הפלוגה מוטל במרומי התל.
עם אור ראשון מתבררת תמונת המצב האיומה. כוחות סוריים גדולים פרצו בלילה וקרבים לעבר תל-סאקי. זעקות השבר ברשת קשות. חילוץ חברינו הלכודים במרומי התל הוא דבר ברור ומובן מאליו. וכך, למרות שתמונת המצב הקשה כבר ידועה, רוצים כל החיילים לצאת יחד עם אריאל הסמל בנגמ"ש נוסף, על מנת להצטרף לכוח של בני ויחד לחבור ולחלץ את חברינו הלכודים במרומי התל.
"יורים עלינו! – אנו קופצים!!" נשמעת צעקתו האחרונה של בני במכשיר הקשר.
"מנחם!!" אני צועק… "מנחם!!" אני בוכה…
"מה עם בני??… איפה אריאל??… מה עם כל החיילים??…"
שני נגמ"שי החילוץ אבדו… נלכדו במארב ונעלמו למרגלות התל.
התחושה קשה… הגרוע מכל קורה לנו.
אנו מזנקים על הנגמ"ש השלישי… אין סימני שאלה, אין היסוס, פעם נוספת נאבקים החיילים על הזכות הקדושה לצאת ולעזור לחברים.
ערפילי הבוקר ועשן השריפות מתפזרים לאיטם. הדי התותחים וריח הפגזים בכל מקום. אי הוודאות לגורל חברינו שיצאו לעבר התל המכותר, הופכת לאמת נוראה. מרחוק, למרגלות התל, אנו מזהים את כוח החילוץ, שני הנגמ"שים הראשונים… מיותמים… מעלים עשן.
הלב הולם בפראות, פחד כבדות ויאוש עמוק משתלטים עלינו. ההיגיון אומר: "בירחו!…אל תיקרבו". אך אנו ממשיכים. בזהירות ובהתמדה אנו ממשיכים להתקרב… להתקרב ולהתקרב. חילוץ חברינו האהובים בוער כאש בעצמותינו. אנו מוכרחים… אנו חייבים… אנו יכולים.
מיומנות לחימה שנרכשה במאות שעות אימונים מפרכים, דבקות מוחלטת במשימה, ואהבת אמת לחברינו הלכודים כמעט ומובילה אותנו לראש התל…
אך – כבר מאוחר, מאוחר מדי. כדורי האויב פוגעים במיכה הנהג, בג'קי החובש, בצביקה, בדורון ובאבנר (שץ) הסמל האהוב. בכוחות אחרונים אנו גוררים עצמנו לעבר התל. הנפש בוכה על החברים האהובים שכבר אינם… אך אנו איתנים… לא ניכנע!
לא נשכח את חברינו שנפלו בקרב הנורא. הלוחמים האמיצים, החברים… החברים האהובים:
– בני (חנני), אבנר (פולטהיים), אלכס (ליפשיץ), דני (ביאטוס), בני (ברק), יצחק (כהן) ויגאל (לוי) שנפלו בנגמ"ש הראשון.
– אריאל (ויסמן), יהודה (אריה), דני (שפילברג) וג'קוב (רמון) שנפלו בנגמ"ש השני.
– ג'קי (לוי), דורון (אציל), צביקה (ברקובסקי), אבנר (שץ) ומיכאל (שוורץ) שנפלו בנגמ"ש השלישי
לא נשכח גם את חיים ודוד שנפלו בסיני, את יואב שנפל בלבנון ואת זמי שנפל ברמת הגולן.
זכרם שלהם איתנו לעולמים.

הדברים נכתבו והוקראו בכנס לוחמים ומשפחות שכולות בתל-סאקי, תשרי תשס"ד ע"י איציק כנען, שפיקד על ניסיון החילוץ השני (בנגמ"ש השלישי).